כלב מקיא: אני צריך לרוץ לווטרינר? ומה אפשר לעשות בינתיים?

גור עצוב \\ צילום: Pixabay
בקצרה:
כמו בני אדם, גם כלבים מקיאים מדי פעם. אסור להתעלם מההקאות האלה, כי הן מזיקות בפני עצמן והן גם עלולות להיות חלק מבעיה גדולה הרבה יותר. כל מה שצריך לדעת על הקאות

תוכן עניינים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

הקאה עשויה להיות סימפטום של מחלות רבות. מכיוון שכלבים לא תמיד יודעים לספר לנו מה הבעיה, תשאול מקיף על אורח החיים שלהם, התזונה ואופי הבעיה הכרחי להבנה של הגורם להקאות ולמתן טיפול נכון.

הגורמים להקאות מאוד מגוונים. כמעט כל בעיה יכולה להתבטא בהקאה. כלבים עלולים להקיא בגלל צום ממושך, נסיעות, גורמים פנימיים במערכת העיכול כגון דלקות, גוף זר, חסימת מעיר, מחלות מעיים, הרעלה והשתרבלות מעי (הסתבכות של המעי בעצמו) וכן בגלל גורמים החיצוניים למערכת העיכול כגון דלקת בלבלב, מחלות כליה, מחלות לב, מחלות אנדוקריניות, מחלות כבד, מחלות נוירולוגיות ועוד.

ההקאה עצמה בעייתית בגלל שני גורמים עיקריים:

א. תוכן הקיבה הוא לרוב מאוד חומצי ועליה שלו לוושט וללוע עשוי לגרום לנזק של ממש לרקמות. הנזק הזה עלול להחמיר את הבעיה ולעודד הקאות נוספות. הוא עלול ליצור דלקת בוושט והצטלקויות שעלולות לגרום להקאות ולסיבוכים רבים. מעגל הקסמים הזה הוא אחת הסיבות החשובות לעצור את ההקאות ולטפל בהן בהקדם האפשרי.
ב. ההקאה גורמת לאובדן של נוזלים, מלחים וסוכרים. כשהיא מלווה בחוסר תיאבון זה יכול להוביל להתייבשות, לשינוי במלחים בדם ולירידה בסוכר, ולגרום לסיבוכים מסכני חיים במיוחד בכלבים קטנים – גורים או כלבים מגזע קטן. כשמדובר בכלב שמקיא הרבה, גם כלבים גדולים נמצאים בסיכון.
בגלל אלה, רצוי להתייעץ עם וטרינר בכל מקרה של הקאה. חלק מהסיבות להקאות – חסימת מעי, גוף זר, הרעלות, זיהומים ועוד – הן מצבי חירום מדאיגים, והתערבות מוקדמת יכולה להציל חיים.

מתי יש לפנות לווטרינר באופן מיידי?

א. הקאות בתדירות גבוה
ב. הכלב אפטי או מראה סימני חולשה
ג. הכלב חסר תיאבון
ד. בקיא יש דם טרי או דם מעוכל
ה. כשמדובר בגור או בכלב מגזע קטן.

אבחון של הקאות כולל תחילה בחינת היסטוריה רפואית מפורטת הכוללת בין היתר תשאול לגבי סוג המזון ושינוי תזונתי בתקופה האחרונה, חשיפה לתרופות או לחומרי הדברה, גישה לחפצים זרים או בליעת משחקים. חשוב להבין גם את תדירות ההקאות, את התוכן שלהן, את הצבע והאם הן מכילות שיער. כמו כן, יש לבצע בדיקה פיזיקלית מלאה.

לעיתים ניתן לתת לכלב טיפול שמרני ולראות כיצד הוא מגיב לטיפול, ולעיתים יש צורך באבחון מלא שכולל בדיקות דם כלליות ובדיקות לאנזימי לבלב. אם קיים חשש להימצאות של גוף זר במערכת העיכול, או אם אין שיפור לאחר הטיפול, לרוב יש צורך גם בהדמייה (צילום רנטגן או אולטרסאונד) וכמובן בהתאם לממצאים, להמשיך את האבחון והטיפול.

דגשים מרכזיים בטיפול בכלב מקיא:

  1. לא ניתן לטפל בכלב מקיא באמצעות תרופות לפה מחשש שיקיא אותן לפני שנספגו בגוף. לכן, יש צורך, לפחות בהתחלה, לתת טיפול בדרכים אחרות כגון זריקות – טיפול תוך ורידי. רק אחרי שהכלב הפסיק להקיא ניתן להמשיך בטיפול דרך הפה.
  2. כשהכלב מקיא, יש לתת מזון ייעודי בהתאם לבעיה בהמלצת הווטרינר. מומלץ להאכיל את הכלב בכמויות קטנות בתדירות גבוה כדי שלא להעמיס על מערכת העיכול.
  3. כדאי לתת לכלב תרופות להורדת חומציות מערכת העיכול כדי למנוע את הנזק לרירית הוושט והלוע שנגרם מרמת החומציות הגבוה שיש באופן נורמלי בקיבה. וכך לשבור את מעגל הקסמים שנוצר בהקאות.
  4. יש לשקול מתן נוזלים תת עורית או לוריד בהתאם לרמת ההתייבשות שלו שתיקבע בבדיקה הגופנית.
  5. מעקב, מעקב ומעקב! חשוב מאוד לעקוב אחר כלב מקיא ולראות שאכן הטיפול יעיל. כלב שממשיך להקיא למרות טיפול דורש המשך אבחון וטיפול.

רק בריאות,
ד"ר שני סופר
וטרינרית ומייסדת הבלוג והקבוצה מהאף ועד הזנב – רפואה וטרינרית בגובה העיניים

נגן וידאו
איפה מקרה החירום?
עוד רגע הווטרינר על הקו
התייעצו עם וטרינר:
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק "להיות הורים לכלב" - קהילה של אנשים כמוך!